החלטה בתיק דנ"א 7601/10

           בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 19.9.2010 ברע"א 901/07 (ובשני הליכים נוספים שנדונו יחדיו - ע"א 2919/07 ורע"א 9788/08), שבו נקבע כי תביעותיהם של העותרים נגד המשיבה התיישנו. ביסוד פסק הדין עמדה שאלת פרשנות התנאים לתחולתו של כלל הגילוי המאוחר, הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות); וזאת במיוחד בכל הנוגע לרמת הידיעה הנדרשת של התובע הפוטנציאלי (או של יורשיו והתלויים בו) אודות העובדות המקימות את עילת התביעה.

1.        העותרים הם התלויים והיורשים של שני עובדים בקריה למחקר גרעיני - נגב - נחום גיא ז"ל (להלן: המנוח גיא) ואלפרד כהן ז"ל (להלן: המנוח כהן) - שנפטרו כתוצאה ממחלת הסרטן. תביעת בני משפחת גיא נגד המשיבה הוגשה בשנת 2003, כ-21 שנים לאחר מותו של המנוח גיא ממחלת הסרטן. תביעת בני משפחת כהן נגד המשיבה הוגשה גם היא בשנת 2003, וזאת כעשר שנים לאחר פטירתו של המנוח כהן ממחלת הסרטן. בית המשפט המחוזי בתל-אביב (תחילה בהחלטה של רשם בית המשפט ולאחר מכן בערעור על ההחלטה שנדחה) סירב להיעתר לבקשת המשיבה לדחות על הסף את תביעת בני משפחת המנוח גיא מחמת התיישנות. לפיכך, הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה על הסף מחמת התיישנות את תביעת בני משפחת המנוח כהן. ערעור על פסק דין זה הוגש לבית המשפט העליון. פסק הדין שניתן בבקשת רשות הערעור של המשיבה בעניינו של המנוח גיא ובערעור של בני משפחת המנוח כהן (כמו גם בבקשת רשות ערעור נוספת של המשיבה) הוא העומד ביסוד העתירה לדיון נוסף שבפניי. פסק הדין, בו נקבע כי הן תביעת בני משפחת המנוח גיא והן תביעת בני משפחת המנוח כהן התיישנו, ניתן מפי השופט י' עמית ובהסכמת השופטים א' חיות וע' פוגלמן (לבד משאלה מסוימת שעליה היו חלוקים השופטים עמית וחיות ואינה מתעוררת בגדר העתירה לדיון נוסף שבפניי).

2.        סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע בזו הלשון:

           הכלל הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות מכונה כלל הגילוי המאוחר. בפסק הדין נשוא העתירה עמד השופט עמית על כך שהכלל חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע. כלל זה, כך ציין השופט עמית, משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו. כן הוסיף השופט עמית כי נטל ההוכחה בדבר קיום כלל הגילוי המאוחר מוטל על הטוען לו. בנוסף בחן השופט עמית את השאלה מהי רמת המודעות הנדרשת אצל התובע, כדי שניתן יהיה לראות בו כמי שידע את העובדות המהוות את עילת התובענה לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות. שאלה משפטית זו היא העומדת בבסיס העתירה לדיון נוסף שבפניי, וזאת נוכח טענת העותרים כי תביעותיהם לא התיישנו כיוון שלא היו ברשותם העובדות הנוגעות לרכיבי ההתרשלות והקשר הסיבתי. לטענת העותרים עובדות אלה נעלמו מהם בשל החשאיות והסודיות בכל הנוגע לתנאי העבודה של המנוחים ולחומרים אליהם נחשפו.

3.        בפסק דינו קבע השופט עמית, בהסתמך על פסיקה קודמת של בית המשפט העליון, כי על מנת שיחל מרוץ ההתיישנות די בקיומו של קצה חוט בנוגע לקשר הסיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע, ואין צורך בידיעה מלאה אודות קיומו של קשר סיבתי. השופט עמית הוסיף עוד כי חשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח (היינו נסיבות בהן התובע צריך היה לחשוד) ייחשבו כקצה חוט המבטל את השעיית מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. כן עמד השופט עמית על כך שהמבחן להשעיית מירוץ ההתיישנות הקבוע בסעיף 8 הנ"ל הוא מבחן אובייקטיבי של סבירות, המבקש לבחון את ידיעתו בפועל ובכוח של התובע. בהקשר זה ציין השופט עמית כי במסגרת בחינת סבירות התנהגות התובע יש לבחון את הנסיבות החיצוניות המיוחדות של המקרה כגון מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע או גודל הנזק, אולם אין להתחשב לעניין זה בתכונותיו ובנסיבותיו האישיות של התובע.

4.        בכל הנוגע לתביעותיהם של העותרים בעתירה שלפניי קבע, כאמור, השופט עמית כי התביעות התיישנו. באשר לעניינו של המנוח גיא שנפטר בשנת 1982 קבע השופט עמית כי המנוח חשד בקיומם של התרשלות ושל קשר סיבתי אפשרי בין מחלתו לבין תנאי עבודתו, ומימש את חשדו בדרך של הגשת תביעה למל"ל וערעור לבית הדין לעבודה. לפיכך, קבע השופט עמית כי למנוח גיא הייתה הרבה יותר מהידיעה הנדרשת לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. עוד הוסיף השופט עמית כי גם במנותק מהמנוח גיא עצמו, הוא אינו סבור כי העובדות נעלמו מבני משפחתו העותרים מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא היו יכולים למנוע אותן. זאת, שכן בשנת 1982 הקשר בין קרינה למחלות סרטן היה ידוע ולא הייתה כל מניעה לפנות למשיבה על מנת לבקש ולקבל את נתוני החשיפה של המנוח גיא לקרינה, כפי שנעשה על ידי בני משפחתו כעשרים שנה לאחר פטירתו בעקבות כתבה בטלוויזיה. לפיכך, קבע השופט עמית כי תביעת בני משפחת המנוח גיא התיישנה בשנת 1989. בכל הנוגע למנוח כהן שנפטר בשנת 1993 קבע השופט עמית כי המחלה נתגלתה לו בשנת 1991 וכי הוא פנה לעורך דין בשנת 1992 כדי להתייעץ בקשר לתביעה אפשרית נגד הקמ"ג. משכך, קבע השופט עמית כי בקרב המנוח כהן עלה חשד לאפשרות קיומו של קשר סיבתי בין חשיפתו לקרינה לבין מחלתו ועל כן לא התקיימו לגביו התנאים לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. למצער קבע השופט עמית כי בני משפחתו של המנוח כהן לא עמדו בנטל להוכיח כי נעלמו מהם העובדות המהוות את עילת התביעה גם בזהירות סבירה (זאת, למעט העותרת 2 שלגביה לא חלפה תקופת ההתיישנות כיוון שלטענתה היא ילידת 1979 ועל כן יכלה להגיש את תביעתה עד לשנת 2004). עוד יצוין, כי בפסק הדין נשוא העתירה דן השופט עמית גם בשאלת התיישנות התביעה ביחס ליורשי המנוח ותלוייו והשופטת חיות חלקה על עמדתו בסוגיה זו; אולם, מחלוקת זו אינה מתעוררת במסגרת העתירה דנן ועל כן לא נידרש אליה.

5.        בעתירתם לדיון נוסף טוענים העותרים כי בפסק הדין נשוא העתירה סטה בית המשפט העליון מההלכה הקודמת באשר להיקף המידע, אשר בהיותו מצוי בידי התובע הפוטנציאלי יש לצפות ממנו כי יגיש את תביעתו. בהקשר זה טוענים העותרים כי ההלכה עד כה הייתה כי אין די בקיומה של זכות תביעה תיאורטית לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, אלא כי מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר ברשותו של התובע מצוי מידע המאפשר הגשת תביעה קונקרטית, אשר אם תוכח תאפשר לו לזכות בפסק דין. לטענת העותרים, בפסק דין נשוא העתירה קבע בית המשפט העליון הלכה חדשה, לפיה די בחשד המקנן בליבו של התובע באשר לקיום העובדות המהוות את עילת התביעה כדי שיחל מירוץ ההתיישנות. הגישה הבאה לידי ביטוי בפסק הדין נשוא העתירה, כך ממשיכים העותרים וטוענים, היא גישה חדשנית, המנוגדת לגישה המצמצמת בה נהג עד כה בית המשפט העליון בפירוש סעיף 8 לחוק ההתיישנות ולתפיסה כי יש לנקוט משנה זהירות בדחיית תביעה על הסף מחמת התיישנות. העותרים מוסיפים וטוענים כי קשיותה של ההלכה החדשה נובעת בראש ובראשונה מכך שהיא תיאלץ כל תובע פוטנציאלי שמקנן בליבו חשד למהר ולהגיש תביעה כדי שזו לא תתיישן, גם אם אין ברשותו די מידע כדי לבסס את חשדותיו. כן טוענים העותרים כי הקביעה לפיה די בקיומו של חשד המקנן בליבו של התובע מתעלמת מהתנהגותו של הנתבע הפוטנציאלי והיא מעודדת נתבעים פוטנציאליים להסתיר מידע המצוי ברשותם ועשוי לסייע לתביעתו של התובע הפוטנציאלי.

6.        דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אין חולק כי שאלת היקף המידע אודות העובדות המקימות את עילת התביעה, שבהיותו מצוי בידי התובע הפוטנציאלי יחל מירוץ ההתיישנות, היא שאלה בעלת חשיבות משפטית ומעשית רבה. פסק הדין נשוא העתירה הוא פסק דין מפורט, המנתח באופן מעמיק את פסיקת בית המשפט העליון בנוגע לתנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות להשעיית מירוץ ההתיישנות, והוא עולה בקנה אחד עם פסיקה זו. אכן, בפסיקתנו כבר נקבע כי לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות די בקיומו של "קצה חוט" באשר לרכיב הקשר הסיבתי, שמשמעותו היא ידיעה שאינה משוללת היגיון פנימי ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות (ראו ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 866 (1999)). אפשר שבפסק הדין נשוא העתירה נעשה פיתוח מסוים של הלכה זו בכך שנקבע כי גם חשד המתעורר אצל התובע ואף חשד בכוח ייחשבו ל"קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות. קביעה זו מתיישבת עם היותו של סעיף 8 בגדר חריג לכלל הרגיל בדבר משך תקופת ההתיישנות והיא מבטאת איזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין הזכויות והאינטרסים של הנתבע. הפיתוח הלכתי שנעשה בפסק הדין נשוא העתירה, המבוסס על פסיקת בית משפט זה (ראו ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (טרם פורסם, 24.3.08), פיסקה י"ג(2) לפסק הדין), אינו מצדיק, אפוא, את קיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון (ראו למשל: דנ"א 5286/04 עו"ד הררי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 24.1.06); דנ"א 8045/06 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ' מליבו ישראל בע"מ (לא פורסם, 21.5.07)). בשולי הדברים יצוין, כי עיינתי בבקשות העותרים להוספת מוצגים ולהוספת אסמכתא, אולם לא היה בהן כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי.

           אשר על כן, העתירה נדחית.

           ניתנה היום, ח' בשבט התשע"א (13.1.2011).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    דז

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: